כעס טינה וסליחה

בדלת עמד זוג, הבחור בשנות הארבעים שלו, זמר מוכר, הבחורה צעירה ממנו בכעשור. כשהתיישבו וסיפרו מה הביא אותם לשיחה עימי הם תיארו מערכת יחסים סוערת ומורכבת. הוא נשוי, שלכאורה עזב את הבית וחי איתה בדירה, כשהיא היא מי שמנהלת עבורו עניני קריירה. היא מרגישה שהוא לא מתמסר ולמעשה חי בשני העולמות ולא מתחייב לקשר איתה. הוא אמנם מכחיש אבל היא לא מאמינה לו, וזה מוביל להתפרצויות זעם קשות מצידה. לאחר שתי פגישות נוספות הכריז הבחור שהוא חוזר לחיות עם אשתו וילדיו והבחורה נשארה בטיפול. החויה שלה, של נטישה ופגיעה עמוקה, באה לידי ביטוי בזעם, במשאלות נקמה ואף בתכנון מעשי נקמה, שלא הגיעו אמנם לידי מימוש, אך העסיקו אותה ולכאורה נתנו מוצא לכאב העצום.


הסיפור הזה לא נדיר. לעיתים קרובות אני פוגשת בבני זוג אחרי בגידה, כשהזעם והפגיעה הם עצומים והתחושה היא שרק נקמה תביא מזור.


כעס הוא לא באמת רגש ראשוני. לעיתים הוא הרגש שקל להביע. כשמחפשים מה רוגש מתחת לכעס מגיעים לעיתים קרובות אל פחד, פחד קיומי. הפגיעה באמון, הפגיעה בערך –"בכך שבגד העביר מסר שאפשר לפגוע בי כי אני סתם אחת". הפחד מתחת לכל הרגשות העזים הוא פחד משינוי, אולי מנטישה, מחורבן החיים, הבית והמשפחה שנבנו בעמל, עם החלומות המתלווים אליה (אני אתן לילדים שלי מה שאני לא קיבלתי…) וחורבן האני, כי "אני אוהב את עצמי דרך האהבה של מישהו אחר אלי".


אנשים רבים נוטים לראות בכעס גורם של אקטיביות, בניגוד לפאסיביות .כשאדם כועס הוא לכאורה עושה משהו. הוא לא שוכח. כעס מייצר תחושה של כח, של יכולת התמודדות. הוא מסתיר רגשות של חוסר אונים. הוא מסתיר את הרגשות האמיתיים. הכח לא אמיתי – לא בגלל הכעס אנו בעלי כח. יש לנו, בני האדם, כוחות. ההתמודדות עם הרגשות האמיתיים משחררת את הכח האמיתי, הכח ללמוד, להשקיע בעצמך להשתנות.


אם תסלחו על פגיעה, על בגידה או תוקפנות כלפיכם, האם תשכחו את הפגיעה? ממש ממש לא. לסלוח אין משמעו לשכוח.


אנשים נמנעים מסליחה מתוך תפיסה שסליחה נותנת אישור והצדקה למעשה הפוגע. אין דבר רחוק מן האמת כמו האמונה הזו. כעס וטינה הם רגשות רעילים ומרעילים. לטפח את הטינה דומה לשתיית רעל, תוך ציפייה שהאדם האחר ימות. היחיד שנעשה חולה הוא האדם המרגיש את הכעס ומחזיק בו.


ישנם כעסים שקל להתמודד איתם- אם החמות שואלת אותך, בפעם המי יודע כמה, אם את בטוחה שהתינוק עטוף כמו שצריך- את יכולה למלמל משהו לעצמך ולעזוב את זה. אבל אם הארוע שקרה הוא הרבה יותר פוגע, איך אפשר להניח לו ולהתקדם הלאה?


סליחה זו החלטה מודעת. אין לנו שליטה על מאורעות שקרו לנו בעבר, אבל יש לנו שליטה מסוימת לגבי המקום והחשיבות שאנו נותנים לאותם מאורעות למלא בחיינו, לכוון את חיינו. יכול להיות שלא תרגיש הקלה מייד כשתחליט לסלוח, אבל כמו במקרים רבים בחיים, עשייה מובילה למצב חדש. סליחה זו החלטה. אם נחכה שיבוא עלינו רגש, ימלא את ליבינו – ואז נוכל לסלוח – אפשר לחכות כל החיים.


צעדים לקראת סליחה


הכירי ברגשותייך האמיתיים – הכירי בכעס שאת חשה. אל תקטיני ותאמרי – לא, זה לא פגע בי באמת. אנשים לעיתים חושבים שהם "מעל כל זה". זה אנושי להרגיש רגשות "רעים", כולנו חשים בהם גם אם אנחנו עובדים על שיפור האני ומתמקדים בטוב וברוחני. חישבי על מה הכעס מסתיר, מה באמת פגע, האם המעשה, העוול שנעשה הוא הפוגע, או אולי התחושות הקשות שאת מרגישה כתוצאה ממנו. את המעשה אי אפשר לשנות , אבל את חווית העצמי ומה מרגישים כלפי עצמי – אפשר גם אפשר.


הכירי במחיר- חישבי על כמה הטינה הזו מעסיקה אותך, כמה היא פוגעת בך. לעיתים אומרים לי מטופלים – אני לא חושב על זה בכלל . באמת? כאן נכנס "הלא מודע". אנחנו תמימים אם אנחנו חושבים שדברים שאנחנו לא מודעים אליהם לא משפיעים עלינו.


התרכזי ביתרונות- הטינה היתה חברה שלנו תקופה כלכך ארוכה, לוותר עליה מעורר פחד. הכעס גרם לנו להרגיש בעלי עוצמה, במצב של היכון להגן על דעתנו ועל הכעס בכל רגע נתון, הוא מחזק את הרגשת הצדק לצידנו. כשמוותרים על הכעס, נפגשים ברגשות של חוסר אונים, אולי של קורבן , אולי של בוז כלפי עצמינו על כך שאיפשרנו שיפגעו בנו. מה אם כך, אנחנו מרוויחים כשהטינה כבר לא ממלאת חלק גדול מן המחשבות שלנו, מן החלומות והסיוטים בלילה.


העניין הוא שככל שנתמקד בכעס לאורך זמן, לא נתפנה להתמודד עם נושאים משמעותיים אחרים בחיינו. העיסוק נשאר בעבר, ולא בבניה של העצמי, של הבנה מה אני יכל לעשות למען עצמי כדי לגדול , לשפר את חווית הערך העצמי.


אל תתיאשו אם הכעס לא עובר והסליחה לא קורית מהר, יכל להיות שהשם שאמור להיות בראש רשימת הפוגעים בכם הוא אתם עצמכם. אתם כשופטים את עצמכם, או אתם שלא מכירים בערך העצמי האמיתי שלכם.